פרק א'
ירדנו לפאב לאכול. ראיתי אישה. רזה, כמעט מסוגפת, פני ציפור ושיער קצר. היא הזכירה לי מישהי ולא יכולתי לזכור מי. שמעון הרגיש את המבט שלי. היא מזכירה לי מישהי אמרתי לו, אני פשוט לא יכול להוריד ממנה את העיניים.
"אז למה לא תיגש אליה"
"ומה אגיד לה"
"מה שאמרת לי"
המשכתי ללטוש עיניים.
"או שתפסיק או שתיגש" אמר שמעון.
פשוט עמדתי והסתכלתי עליה. שמעון הניח יד על כתפי
"אל תפחד. פשוט גש"
הבטתי בה.
"אני ניגש" אמרתי אחרי חצי שעה.
היא ראתה אותי מתקרב והביטה עלי. משכתי כיסא סמוך והתישבתי.
"שלום לך"
"שלום"
"סליחה שאני מביט עליך ככה, אבל את פשוט מזכירה לי מישהי"
"ספר לי עליה" היו לה פנים עם קווים עמוקים, כמעט קמטים.
"זה העניין המביך, אני אפילו לא יודע את מי"
"אז ספר לי משהו עליך" אמרה במבט נקי.
סיפרתי משהו עלי.
"יש לך איזה ניצוץ בעיניים. אתה בטח גם שתוי"
"כן, שיכור, קצת"
ישבתי עוד קצת, שותק. "אני אחזור לחברים שלי, תודה לך"
שמעון שאל מה היה. אז ככה, אמר, כשיש משהו אתה רועד.
"אבל ניגש בסוף"
פרק ב'
חיפשתי דירה. ברחוב פגשתי את מרייטה. היה לה מבט של ילד. היה לה גם פנס בעיין.
"מה קרה"
"רבתי עם בעלי"
"אתם רבים הרבה?"
"כן"
"והוא מכה אותך?"
"לא. בדרך כלל לא"
"אז מה קרה"
"הוא מאוד כעס."
"אני לא מבין"
"אתה לא צריך להבין" חייכה מרייטה
"את אוהבת אותו?"
"אני לא יודעת מה יהיה" הסתכלה לי בעינים
"למה לא תגורו בנפרד איזה תקופה"
"הוא בין כה וכה כמעט לא בבית"
"אז למה לא לעשות את זה רשמי"
"זה לא ישנה. אל תיקח הכל בכזאת רצינות. אתה לא יכול לראות ככה"
"את יודעת על דירה לשכור."
"בשביל מה"
"אני מחפש"
"חבר טוב שלי נמצא בגרמניה. בדרך כלל גר אצלו מישהו כשהוא נוסע, לשמור על הבית, הוא נוסע הרבה. כעת אין מישהו ואני באה מידי פעם לכמה שעות"
"כמה זה עולה"
"זה לא עולה, אתה שומר על הבית"
"אז מישהו עושה לי טובה"
"העובדה היא שהוא רוצה שהתשלום יהי שמירת הדירה. למה אתה כל כך רציני? אתה ממש ילד קטן" צחקה לי מרייטה ישר בפנים.
"את יכולה לבוא איתי לשם עכשיו?"
אהבתי ללכת עם מרייטה ברחוב, ילדה צוענייה שכמותה. ילדים שיחקו בכדור בסימטה שעברנו בה. מרייטה הצטרפה אליהם. עמדתי לחכות לה, מסתכל, לא יודע מה לעשות עם עצמי, היא אמרה להם תודה חברים, שילבה את זרועה בזרועי והודיעה לי שאני נראה אידיוט מושלם. המשכנו ללכת ברחובות שקטים עד שהגענו לבית. מרייטה הראתה לי את הדירה, השאירה לי מפתח והלכה.
פרק ג'
מרייטה אמרה שהיא עומדת לסייד את הבית שלה.
"את לבדך"
"כן, אבל יכול להיות שקייס יבוא לעזור. אתה רוצה לבוא?"
"לא"
"לא רוצה לעזור לי?"
"רוצה, אבל אם קייס בא את לא צריכה עזרה"
"בסדר" חייכה מרייטה
"אם תצטרכי עזרה טלפני ואבוא"
"בסדר, תודה. כריס נתן לי שני מכתבים בשבילך"
"כלומר, עשו מאיתנו זוג"
"אז מה, לא עשינו כלום, אנחנו חברים"
"אמת"
"אנחנו לא שוכבים" הביטה בי
"נכון" פגשתי בעיניה
מרייטה הניחה יד על היד שלי. "אל תהיה כל כך מסכן. אולי נשכב פעם ואולי לא, איך שהקשר בינינו יתפתח"
"אני מסכים"
"אתה בטוח?"
"קשה לי, ואני מסכים"
"יופי. טוב לי לשמוע" מרייטה נשקה לי והלכה.
פרק ד'
מרייטה טילפנה. הלכתי לפגוש אותה.
"לפני שנסעת רציתי להגיד לך משהו. היית כל כך עצוב שלא יכולתי להיות איתך"
"לא מבין"
"כשלא רצית לעזור לי לסייד, זוכר?"
"כן, זוכר"
לא דיברנו על בעלה ולא על הנסיעה שלי. רק אנחנו עניינו אותנו.
"היית עצוב"
"נכון, אז?"
"וכל זמן שאתה מסתכל עלי ככה אנחנו לא יכולים להיות ממש ביחד, למרות שאני מבינה למה היית עצוב, ואני אוהבת את זה, יש בזה משהו לא שלם, ואני לא רוצה משהו לא שלם"
"את צודקת. קשה לי"
"אבל אתה צריך להתגבר. אני לא יכולה לנסוע איתך לטייל אם אתה עוטף אותי בעצב הזה"
"בואי ניסע לטייל פעם, ואני אנסה להיות ילד טוב, אני מבטיח"
מרייטה צחקה.
"או ילד, ניסע"
יום שמש אחד נסענו לאגם. פשטתי חולצה וחתרתי באגם הגדול מהר ורחוק והרבה עד שעייפתי והנחתי לסירה להתנדנד על פני המים. ישבתי על רצפת הסירה בחרטום, ידי מונחות על שתי הדפנות. מרייטה פשטה חולצה ושכבה לרוחב הסירה, ראשה נשען על דופן אחת, ורגליה במים מעבר לדופן השנייה, עיניה עצומות.
"אני נהנה לראות אותך ככה"
מרייטה פקחה עיין עצלנית. "אני נהנית. טוב לי"
עצמתי עינים, ריק ממחשבות, רק שקשוק המים ליד הסירה. בוא נחזור, כבר מאוחר, העירה אותי מרייטה. אני ממש שמח להיות איתך אמרתי לה בדרך חזרה.
"אני יודעת. גם אני שמחה כשאתה לא עצוב"
"בעוד שבוע אני נוסע לנורבגיה לעבוד"
"אני אתגעגע אולי עוד נתראה לפני שתיסע"
פרק ה'
אהובי של מעט הימים, כל כך הרבה פעמים רציתי לבקר אותך כשהיית בעיר ולא באתי. כך גם במכתבים, ולא בגלל הקושי לכתוב אנגלית. אני חושבת שהסיבה היא שלא ידעתי מה לעשות עם החברות שאני מרגישה כלפיך. אני יודעת שהיית צריך אותי קצת כשהיית כאן ולא באתי. לפעמים אני מצטערת על זה. בימים הראשונים שנפגשנו נוצרה מעצמה איזה הבנה שאני אוהבת מאוד, ואז, זהו זה, פתאום אתה יודע שזהו זה, ומאוד שמחתי. אחר כך היתה איזו ציפייה, איזה רצון להכריח את הדברים לקרות. שנינו התנהגנו כך, וזה גרם לי חוסר בטחון ומתח. לא ידעתי לאן ללכת עם זה מפני שאני עדיין אוהבת אותך. בא נניח לזה למצוא את דרכו. איך זה להיות רחוק בים, פנים וידיים אדומים מקור, להסתכל ולגעת בדגים הקרים. בהולנד עדיין חורף. שלג ברחובות. אני תוהה מה קורה בתוכך בחודש הקשה הזה של החורף.
מרייטה המתוקה, חייכתי. רק בשביל זה היה שווה לנסוע עד נורבגיה וחזרה, אמרתי לשמעון. העיקר שטוב לך, אמר, בוא, נצא קצת לעיר. החורף התחיל להגמר. השלג החל להעלם ושלוליות באו במקומו. פתאום התמעטו המעילים הכבדים ושלל צבעים מילא את הרחובות, של פרחים ושל בגדי הנערות, זויות הפה שהיו מכווצות מקור השתחררו וגם העיניים פתחו בחיוכים.
פרק ו'
מרייטה התקשרה. אמרה שבקרוב היא עוברת דירה ובימים אלה היא מתחילה לארוז. הצעתי לה עזרה. יום שלם עבדנו ביחד. ארזנו כלי מטבח עדינים, תמונות, ספרים, שמיכות ובגדים. לפנות ערב אמרה מרייטה מספיק להיום והכינה לנו קפה. אחר כך נתנה לי מגבת ושלחה אותי למקלחת. היא הצטרפה אלי, נכנסה אחרי למקלחת ויצאה לפני. כשניגבתי את המים מגופי קראה לי מרייטה מהחדר השני.
בוא הנה, קראה מרייטה מהמיטה, נהניתי איתך היום, ואני רוצה להיות איתך עכשיו.
פרק ז'
חזרה בבית מחופשה קצרה ביון. מה שלום האיש שרצה לאכול פעם את כולי. מה שלומך, חבר שלי. הייתי רוצה לגעת בתלתלים שלך עכשיו. כעת, בבית, אני מרגישה קצת אבודה, וכל נסיון כפוי לשנות את זה רק מקשה את המצב. הדברים שקורים הם כמו נהר, אני חושבת, ונהר תמיד נמצא במקום שהוא צריך להיות בו. החופש היה טוב לי, טוב לקייס וטוב לשנינו. אני לא יכולה לכתוב לך סתם שטויות של יומיום. מעולם לא יכולנו לעשות זאת ביננו. כשאני מביטה סביבי אני מרגישה זקנה לפעמים. יש לי תחושה שגם אתה התבגרת. הרגשות שלי מפחידים אותי מעט. הייתי רוצה לראות אותך שוב מתישהו, מתי שזה יקרה. הרבה פעמים ניסיתי לכתוב לך. הרגשתי רחוקה ולא יכולתי לסיים. הייתי רוצה לראות אותך ערום באיזה חוף. אני חושבת ומקוה שאוכל להצליח להשאר בחיים.